מקובל לדבר על שירו הראשון של ביאליק "אל הציפור", כאילו הוא נקודת הפתיחה, יריית הזינוק של השירה העברית החדשה. זה כמובן סיפור. סיפור שנוצר על ידי ההיסטוריה. השיר אומנם שיר מקודם של ביאליק, אבל רק מתי מעט הבחינו בו וראו כמה הוא מעניין. רק בדיעבד אפשר לראות שכבר בשיר הזה מנצים העניינים, הדברים או העקרונות שבתוכם מתרחשת השירה החדשה, גם של ביאליק וגם של טשרניחובסקי. אבל השיר הזה הפך סמל, וכסמל הוא יהיה גם כאן. ואני רוצה לקרוא את שני בתיו הראשונים של השיר המפורסם הזה, כדי לגעת באמצעותו במעבר שהתרחש בין השירה שקדמה לביאליק לבין השירה של ביאליק וטשרניחובסקי שנעסוק בה ביתר פירוט בשעה הזאת ובשעה שתבוא אחריה. אל הציפור. ואני אוסיף עוד הערה קטנה, אני אקרא אותו קודם באופן שבו אנחנו מבטאים את העברית, בעברית הישראלית, ולאחר מכן, באשכנזית. במשקל או בניגון שבו ביאליק אמר אותו וקוראיו אמרו אותו לראשונה. הדבר הזה מהותי כדי לחוש את המהפכה שמפעמת בטקסט הזה. "אל הציפור". "שלום רב שובך, ציפורה נחמדת, מארצות החום אל חלוני. "אל קולך כי ערב מה נפשי כלתה "בחורף בעוזבך מעוני. זמרי, ספרי, ציפורי היקרה, "מארץ מרחקים נפלאות, הגם שם בארץ החמה, היפה, "תרבינה הרעות, התלאות?" ועכשיו באשכנזית. "שלום רב שובך, ציפורה נחמדת, "מארצות החום אל חלוני. אל קולך כי ערב מה נפשי כלתה "בחורף בעוזבך מעוני. זמרי, ספרי, ציפורי היקרה, "מארץ מרחקים נפלאות, הגם שם בארץ החמה, היפה, "תרבינה הרעות, התלאות?" השיר הזה לא נכתב בוודאי על פי הטעם של ימינו. אבל אין שום בעיה להרגיש, באמצעות האוזן, את היופי המוזיקלי הבלתי רגיל של הטקסט הזה, דווקא באשכנזית, דווקא באופן שבו דוברה העברית במזרח אירופה. כך נשמעה העברית, בערך, אני כמובן לא מסוגל לחקות עד הסוף אדם במזרח אירופה. אבל משהו בנגינה הזאת, אותה הטעמה בסופי המילים, הנקודה הזאת הופכת את הטקסט הזה לדבר אחר לגמרי ממה שנשמעו הטקסטים השיריים של השירה במזרח אירופה לפני כן. ואני אנסה לגעת בזה. המוזיקליות הזאת. "שלום רב שובך ציפורה נחמדת, "מארצות החום אל חלוני." הזרימה הזאת. האופן שבו ביאליק משתמש בהטעמות. האופן שבו ההטעמות האלה משרתות את הדיבור. האופן שבו הפנייה אל הציפור, "זמרי, ספרי ציפורי היקרה" נכנסות אל תוך הפראזות הקטנות של המשקל. המשקל הזה הדקטילי. אחד מהמשקלים העתיקים, פועל כאן אחרת לגמרי מאשר השירה שקדמה לביאליק, היא שירת ההשכלה. הנקודה הזאת שנשמעת לנו היום אולי איזה דבר קטן מאוד, הבדל שנוגע בנגינה בלבד. מה עושה נגינה, מה היא כל כך חשובה? ובכן, היא משנה. והיא משנה המון. היא משנה בעצם דבר עקרוני מאוד. וזה הדבר שאני רוצה להקדיש לו את הדיבור הקצר הבא. אני רוצה לקרוא פתיחה של שיר מאוד מפורסם של י. ל. גורדון, של יהודה לייב גורדון, משורר משכילי גדול מאוד. את הפתיחה של 'קוצו של יוד'. השיר הזה הוא שיר הרבה יותר חשוב מאל הציפור. שיר רציני מאוד, שרוצה לדבר באופן ביקורתי על גורלה של האישה בעולם היהודי האורתודוקסי, המסורתי של המאות שחלפו. שיר גם מעמיק מאוד. שמדגים את חייה של אישה שלא ניתן לה, בעצם, לחיות בגלל קוצו של יוד, בגלל ההקפדה על התוספת לאות יוד במסמך שהיה מאפשר בכתובה שלה שהיה מאפשר את גירושיה. הדבר הזה מכניס אותנו בכלל לעמדת המשוררים בתוך הדבר שאנחנו מכנים "שירת ההשכלה". זאת שירה שעוסקת ברעיונות, זאת שירה שעוסקת בתקנת היהדות. שירה שמנסה לעסוק בתרבות היהודית ביחס תרפויטי אפשר לומר, יחס מתקן. והעניין מהותי מאוד כדי לראות מה עושה השירה העברית החדשה מתוך העמדה הזאת שמכונה כאן השכלה. אני אקדיש אחר כך עוד שתיים שלוש מילים לפירוש המילה השכלה בפינו, ביחס לתרבות העברית של המאה ה-19. "קוצו של יוד. אישה עבריה מי ידע חייך? "בחושך באת ובחושך תלכי; "עוצבך ומשושך, שיברך מאוייך "יוולדו קרבך, יתמו תוככי. "הארץ ומלואה, כל טוב ונחת "לבנות עם אחר לסגולה ניתנה. "אך חיי העברית עבדות ניצחת, "מחנותה לא תצא אנה ואנה; "תהרי, תלדי, תיניקי, תגמולי, תאפי ותבשלי "ובלא עת תבולי. "ומה כי חוננת לב רגש ויופי, "כי חלק האל לך כשרון ודעת? "הן תורה לך תיפלה, יופי לך דופי, "כל כשרון לך חסרון, "דעת מגרעת, קולך ערווה ושיער ראשך מפלצת; "ומה את כולך? חמת דם ופרש! "זוהמת הנחש מאז בך רובצת "וכמו דווה עמך יזרך ויגרש מבית הספר, "מהיכל אלוה ומבתי משוש לשאת רק נוה." הפתיחה החזקה הזאת נשמעה יותר טוב לפני 150 שנה. אני קראתי את זה כרגע בהברה ישראלית שהורסת גם כאן את הצליל. אקרא רק את הפתיחה. "אישה עבריה מי ידע חייך? "בחושך באת ובחושך תלכי; "עוצבך ומשושך, שיברך מאוייך "יוולדו קירבך, יתמו תוככי. "הארץ ומלואה, כל טוב ונחת "לבנות עם אחר לסגולה ניתנה." ובכל זאת, הצליל של השורות האלה לא פועל באותו אופן כמו בשורותיו של ביאליק. ויותר מכך, כל אחד חש שהסדר של השורה והאופן שבו היא נכתבת, לא מוקדש כדי להנות מיופיה, אלא הוא מוקדש לדבר אחר. הוא מוקדש לניסוח טענה. טענה כמעט משפטית. טענה מדויקת. מבריקה מאוד. "אישה עבריה מי ידע חייך? "בחושך באת ובחושך תלכי;" אלה המשפטים החשובים ביותר כמעט שכתב י. ל. גורדון. אלה משפטים חשובים ביותר בתולדות העברית. אבל עיקרם איננו יופי. עיקרם איננו אסתטי. העיקר שלהם הוא רעיוני. השירה הזאת היא פילוסופית. השירה הזאת היא ביקורת רעיונית מדויקת מאוד. חריפה מאוד. אמיצה מאוד, מכיוון מסוים. היא מנסחת את העמדה של אנשי ההשכלה העברית. אנשי ההשכלה האלה ביקרו את העולם היהודי האורתודוקסי לא מתוך עמדה ציונית, אלא מתוך אותו דבר שכונה באותם ימים "השכלה". המילה הזאת נבעה כמובן מאותו מושג אירופי Enlightenment, שאפיין את התרבות האירופית במאה ה-18 וראשית ה-19 שממנו נבעה אחר כך ההשקפה המודרנית, אותה אמונה שרואה באדם את מרכז ההוויה, ולא את האלוהות. אותה מחשבה שנובעת מן הרעיון של ההומניזם, ומוסיפה לו את הדעת. האדם והדעת המדעית עומדת לצדו מול העולם התאולוגי המסורתי, מול העולם הממסדי הדתי, והיא רואה עימות גדול בין מושג האדם ועולמה של הדת. הניסוח של השיר הזה חדור כולו בעמדה המשכילית הזאת. ובעיקר מוחשי מאוד עד כמה השיר משרת רעיון שכלי. העניין מתרחש כולו במימד שכלי. במישור שכלי. במחשבה. זאת עמדתה של שירת ההשכלה. היא עשתה בתחום הזה דברים חשובים מאוד, אבל הם שייכים לסדר יומה של ההשכלה. היום לגמרי ברור שצלם האדם אינו נהרס בעולמה של היהדות האורתודוקסית, וברור לא פחות שרעיון האדם הוא רעיון מסובך הרבה יותר מאשר אדם מול אל, וברור בעיקר שהמדע והרפואה ומדעי הטבע לא הצילו את האדם מכל מיני תשוקות נוראות מאכזריות, וממשטרים מסובכים מאוד. לא בזה העניין. כלומר, סדר יומה של ההשכלה כבר בסוף המאה ה-19 לא עניין מאוד את העולם היהודי. אבל לגמרי ברור שחלק מהדבר הזה, כלומר העמדה הביקורתית מול העולם הישן, והמחשבה שצריך לתקן משהו בתוך העולם היהודי, באמצעות השירה, ושתפקידה יש לו עניין עם תרפיה. שהיא עוסקת במחשבה על תיקון ושינוי מושג האדם היהודי. זה הדבר שהולך עכשיו ומשנה את צורתו ומשנה אפילו את שיטותיו, וגם את שיטותיו הפואטיות בשירה העברית החדשה. [אין קול]

third session

Modern Hebrew Poetry שירה עברית מודרנית

Meet the Instructors